החלטה בתיק ת"א 4140-08

1.         תביעה "שהגיעה לפירקה" ועודנה עומדת וממתינה להחלץ "מהמסדרון" ולהגיע "לטרקלין".

אף שמדובר בתביעה שהוגשה עוד בנובמבר 2008, הבקשה שבפניי הטעונה הכרעה, היא בקשה לסילוקה על הסף. כלומר, ככל שהבקשה תתקבל - המשמעות היא, שמספר לא מבוטל של דיונים שהתקיימו - היו לשווא.

2.         ואלה עיקרי העובדות העיקריות הצריכות לענין:

            א.         התובעת היא חברה המייצרת כלי חרס (להלן: "התובעת").

ב.         האינטראקציות שבינה לבין הנתבעת, הרשות המקומית - עיריית אופקים (להלן: "העירייה"), היו דו סטריות: מחד - התובעת ביצעה עבודות עבור העירייה ואין מחלוקת שהיא זכאית לתשלום כספי עבורן.

            מצד שני - העירייה חייבה את התובעת בחיובי ארנונה שונים.

ג.          למרבה הצער, הצדדים התנהלו כך, שהן היו שותפות למחשבה שהחשבון הוא "חשבון אחד" ושהחיובים ההדדיים ניתנים לקיזוז זה מזה.

ד.         הצדדים חלוקים ביניהם בעיקר לגבי שעורי הארנונה הנכונים וההגונים שהעירייה הייתה צריכה לגבות מהתובעת.

ה.         אחרי ניסיונות שונים שהצדדים ניסו להגיע להסכמות ולכמת את החיובים ההדדיים - ניסיונות שלא צלחו - התובעת הגישה את התובענה הנדונה ובה עתרה לסעד הצהרתי שבו יקבע כי:

            1.         התובעת פטורה מתשלום ארנונה עבור אחד ממפעליה.

2.        "השורה התחתונה" בהתחשבנות ההדדית, מורה שנכון לנקודת זמן מסוימת (31.7.08) התובעת מצויה ביתרת זכות של כ-159,000 ש"ח.

3.         רק ב-21.6.09, למעלה ממחצית השנה, לאחר הגשת התביעה, הגישה העירייה בקשה לסילוקה על הסף.

להלן עיקרי הטענות הכלולות בבקשה:

אחת - אף שהסעד שהתבקש היה סעד הצהרתי, התביעה במהותה הינה תביעה כספית. כיון שכך, על התובעת לשאת בתשלום אגרה כמתחייב מסכום התביעה.

שתיים - לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה. טענה זו של העדר סמכות נתמכה בשלושה נימוקים שונים:

הנימוק הראשון הוא, שסכום התביעה האמיתי חורג מגבול סמכותו של בית המשפט זה והוא מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי.

הנימוק השני - שבו נימקה העירייה את טענת העדר הסמכות של בית משפט זה להיזקק לתובענה, מתייחס לטענות שהתובעת העלתה בענין חיובי הארנונה בהם חויבה. על פי הנטען, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשלו' - 1976 (להלן: "חוק ערר על ארנונה") - קובע מסלול התדיינות ספציפי ובו ריבוד של ערכאות שהן בלבד מוסמכות לדון בעררים על קביעת ארנונה.

עוד טענה העירייה, שמאחר והתובעת לא ניתבה את טענותיה למסלול הערר הנכון, ממילא קם נגדה מעשה בית דין, וחיובי הארנונה שבהם חויבה התובעת הפכו להיות חלוטים (סעיפים 54-59 לבקשה).

הנימוק השלישי שבו נומקה טענת העדר הסמכות מתייחס לכך, שהטריבונל המוסמך לדון בעניינים כגון זה הנדון - הוא בית המשפט לעניינים מנהליים.